א) עדות שאאי״ל כשהוכחשו העדים בדרישה וחקירה, בכה״ג הנאמנות של העדים הופקעה לגמרי ואין שם עדות כלל. דין זה חל מדאורייתא בכל עדות שבתורה - בין בעדי נפשות ובין בעדי ממון, וכדכתב הרמב״ם (פ״ג מהל׳ עדות הל״א - ג׳) ז״ל אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה כו׳ אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה כו׳ אע״פ שאין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות או בחקירות עדותן בטילה כו׳ עכ״ל.
ב) כשהעידו העדים על הטריפה שהרג, בכה״ג פטורים מעונש מיתה דהזמה, כי ההורג את הטרפה פטור, והויין עדות שאאי״ל משום שאינם בני העונש דהזמה. ונראה שדין זה שייך רק לדיני נפשות משום דין דוהצילו העדה, ואינו שייך בדיני ממונות. וכן מדויק ממה שכ׳ הרמב״ם בפ״ב מהל׳ רוצח (הל״ט) ז״ל אדם טריפה שהרג כו׳ בפני עדים פטור שמא יזומו ואם הוזמו אינן נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה וכל עדות שאינה ראוי להזמה אינה עדות בדיני נפשות עכ״ל. ונראה שבאופן הזה, נאמנות העדים קיימת ואע״פ שנאמנים הרוצח פטור. כלומר, משום הדין דוהצילו העדה, אין בית דין גומרים את דינו להורגו, כיון שחסר בהם העונש אם הוזמו. ונראה שבאופן כזה, גואל הדם יכול להרוג את הרוצח, שיש לעדים נאמנות שרצח, אלא שאין בי״ד ממיתים אותו. ולפיכך עדיין ניתן להריגת גואל הדם. ואילו בהוכחשו בדו״ח אינם נאמנים כלל ואין רשות לגואל הדם להרוג אותוא.
ובכך מתורצת קושית הגרע״א זצ״ל. שבאמת, העדים נאמנים ונקטינן שהטריפה הרג. וא״כ שפיר יש להוכיח ממנו דין משפט אחד יהיה לכם ודברי רש״י מובנים.
גמ׳. אמדוהו ומת תחת ידו פטור. יש ג׳ טעמים בביאור הפטור.
א) כתב הרמב״ם בפ״ה מרוצח (הל״ו) ז״ל וכן הרב המכה את תלמידו או שליח ב״ד שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה פטור מגלות שנא׳ לחטוב עצים לדברי הרשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין שהרי שגגו והרגו בשעת עשות המצות עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל זו לא שמענו מעולם אלא שליח ב״ד שהוא מלקה כפי מה שאמדהו ב״ד (כך הגירסא הנכונה) ומת תחת ידו כו׳ עכ״ל. ומשמע שהראב״ד פירש שהפטור במת תחת ידו הוא הפטור של מצוה (עיין במס׳
מכות דף ח.), והשיג על הרמב״ם שהשמיט הציור דאמדוהו ומת תחת ידו והזכיר פטור בשליח ב״ד שהכה בעל דין הנמנע מלבוא לדין דזה לא שמענו מעולם. ומסתבר שגם הרמב״ם ס״ל ששליח ב״ד שהרג בשוגג פטור משום שהרג בשעת עשיית המצוה. אלא שנקט הרמב״ם פטור זה גם בנוגע לשליח ב״ד שהכה את הבעל דין הנמנע לבוא לב״ד, וכ״ש בשליח ב״ד שהוא מלקה כפי מה שאמדהו ב״ד והרג את הלוקה.
ב) הגר״ח זצ״ל פירש שמאחר שאמדוהו לחיות במלקות והוא מת הו״ל הכאה שאין בה כדי להמית, ופטור מגלות. אמנם פליגי הראשונים אם הפטור דהרגו בדבר שאין בו כדי להמית חל גם בנוגע לגלות או״ד רק בנוגע לחיוב הרוצח במזיד. דעיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ רוצח הל״א) שכתב ז״ל המכה את חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכה עליו אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי שנא׳ באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ אשר ימות בו הכהו, עד שיהיה בו כדי להמית כו׳ עכ״ל. ואילו בנוגע להורג בשוגג וחיוב גלות (פ״ה ופ״ו מהל׳ רוצח) אינו מביא את הפטור של אין בו כדי להמית. ובפשטות ס״ל להרמב״ם שההורג בדבר שאין בו כדי להמית הוי רוצח אלא שפטור ממיתת ב״ד ע״פ גזיה״כ. אולם כיון דהוי רוצח אם הרג בשוגג חייב גלות. מאידך מצינו עוד ראשונים דס״ל שאם אין בו כדי להמית אינו רוצח כלל (עי׳ בר״ן
סנהדרין עט א ד״ה אי). ולפי״ז י״ל דבשוגג נמי אינו גולה באין בו כדי להמית. ולפי שיטתם י״ל שהפטור מגלות במת תחת ידו הוא מדין אין בו כדי להמית
ב.
ג) עיין בגמרא סנהדרין
(דף י.) שמשום ר׳ ישמעאל אמרו שמלקות בבי״ד של כ״ג דמלקות במקום מיתה עומדת. והקשה הש״ס: אי הכי אומדנא למה לי למחייה ואי מאית לימות, א״ל אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית עכ״ל. ופירש שם רש״י (ד״ה מלקות כו׳) ז״ל דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי הוא כאחת מן המיתות, וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה והרג בפני עצמה הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות עכ״ל. יוצא מרש״י דאליבא דר״י שהלוקה חייב מיתה אלא שמתקיים עונש המיתה עם המלקות. ובכן י״ל דכיון שבאמת יש עליו חיוב מיתה, אם מת תחת ידו פטור. ואע״פ שהקיום צריך להיות מלקות בלי מיתה, סוכ״ס הריהו חייב מיתה. ועיין שם בתוס׳ (ד״ה מלקות תחת מיתה עומדת) ז״ל משום דזימנין מתים ע״י מלקות כדתנן באלו הן הגולין ומת זה תחת ידו ופטור עכ״ל. ואע״פ שאנו דנין מלקות בשלשה - שלא כשיטת ר׳ ישמעאל - מ״מ יתכן דגם אליבא דידן מלקות במקום מיתה עומדת, כלומר שיש כאן חיוב מיתה, אלא דאנן סוברים שמנין הדיינים אינו נקבע ע״פ החיוב - שהוא מיתה, אלא לפי קיום העונש - שהוא המלקות. וכן משמע מלשון הרמב״ם שכתב בפ״ה מהל׳ סנהדרין
(הל״ד) ז״ל מכות בשלשה ואע״פ שאפשר שימות כשמלקין אותו עכ״ל. לפי״ז י״ל שאם מת הלוקה תחת ידו פטור שהרי הלוקה חייב מיתה ומלקות במקום מיתה עומדת.
והנה סוגיא דהכא השווה גם את החובל להלוקה, שאם מת תחת ידו שליח ב״ד פטור. ולכאורה הדמיון מובן אליבא דשני הפירושים הראשונים. אך קשה להולמו אליבא דהפירוש השלישי, דבחובל אין חיוב מיתה ואינו דומה למלקות שבעצם יש בה חיוב מיתה. ואולי יש חיוב מלקות גם בחובל משום הלאו ד״לא יוסיף״ אלא שהתורה חידשה עין תחת עין במקום המלקות. ולכן אם מת תחת ידו פטור כדין מי שמת ממלקותג.
גמ׳. שליחותייהו קא עבדינן - גירות בזה״ז.
הנה מבואר במס׳ יבמות
(מו:) שגירות צריכה ב״ד של ג׳ משום דמשפט כתיב בה. והגמרא שם מסופקת אם גירות צריכה ג׳ סמוכין מדאורייתא או לא. והקשו הראשונים שאם גירות זקוקה לסמוכין מדאורייתא היאך מקבלין גרים בזה״ז והרי ליכא סמוכין. וכתבו התוס׳ במס׳ קידושין (דף סב: ד״ה גר כו׳) ז״ל וא״ת א״כ ליבעי מומחין כמו גזילות וחבלות וי״ל דשליחותייהו עבדינן כדאמרינן בגיטין עוד אמר הר״ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע״ג שאינן מומחין דע״כ השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם עכ״ל. התוס׳ תירצו ב׳ תירוצים: א) שליחותייהו קעבדינן, ודין דאורייתא הוא המועיל בגירות בזה״ז; ב) גזיה״כ לדורותיכם מכשרת הדיוטות בזה״ז. וכן הביא הרמב״ן בחידושיו ליבמות
(מו:) את שני תירוצים הנ״ל וז״ל ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזה״ז דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים איכא למימר נפקא לן מהא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ׳ ד׳ מחוסרי כפרה
(דף ט) אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין עכ״ל. ושני התירוצים טעונים ביאור נוסף.
ונראה להסביר דבריהם לאור מש״כ בחדושי הרמב״ן לריש מס׳ סנהדרין. שהסוגיא שם בריש המס׳ (ב:) יליף את הפסול של הדיוטות לדין ממקרא דאלהים. ואילו בגיטין
(פח:) הקשה אביי על רב יוסף שהיה מעשה אגיטין והא אנן הדיוטות אנן וכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, ומבואר דנקט הש״ס שם שהמקור לפסול הדיוטות הוא מקרא דואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. וכתב הרמב״ן וז״ל ואני אומר הדיוטות שפסולין ודאי מאלהים נפקא היכא דכתיב אלהים בעינן מומחין כו׳ אבל לא בא הכתוב אלהים אלא לומר שדינין של הדיוטות אינו דין, אבל לאסור עלינו שלא נזקק לפניהם אינו במשמע, לכך הוצרך הכתוב לפניהם ולא לפני הדיוטות, כשם שערכאות של כותים אע״פ שאתה יודע שדיניהם כדין תורה אי אתה רשאי להזקק להם כך בהדיוטות אסור לך להזקק להם כו׳, ולהכי אקשי ליה אביי לרב יוסף היכי מעשי מר אגיטא והרי אסור לך לדון ולבעלי דינין לדון לפניך כלל. והיינו דקאמר שליחותייהו דידהו קא עבדינן להתיר אותנו לדון שאילו בא לומר שדיננו דין היה לו לומר התם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כו׳ אלא מקום שאמרו דיניהם דין אמרו משום שלא תנעול דלת, מקום שאמרו דנין אותו בבבל אמרו משום דשליחותייהו קא עבדינן להתיר בית דין לדון ולבעלי דינין להזקק לבא לפניהם, ועשוי דגיטין הודאות והלוואות הוא דכיון דשכיחא כו׳ כן נ״ל זה כפתור ופרח עכ״ל. הנה הסביר הרמב״ן דמשכח״ל שתי הלכות בדין מומחין ולא הדיוטות - א) פסול הדיוטות מדאורייתא דכתיב אלהים, ומאידך הם כשרים מדרבנן להודאות והלוואות כדי שלא תנעול דלת בפני לווין; ב) איסור לדון לפני הדיוטות בכל הדינים אפילו בדיני הודאות והלוואות במקום שיש סמוכין. אליבא דהרמב״ן עשוי גיטין כהודאות והלוואות דמיא ומעיקרא דדינא הדיוטות כשרין לעשוי גיטין. ועכ״ז, במקום שיש סמוכים אסור להדיוט לעשות אגיטין. ומסתבר שהוא מדין כבוד עבור הדיינים המומחין. אמנם בבבל ובזה״ז כשאין לנו סמוכין, שליחותייהו קא עבדינן - כלומר שמותר להדיוטות לדון בהודאות הלואות ובעשוי גיטין כי אין בכך פגיעה בכבודן של הסמוכין
ד. ופשיטא דשליחותייהו קא עבדינן אינו שליחות ממש אלא קבלת רשות לדון, וכפי שהטעים הרמב״ן, שהרי כתבו התוס׳ בגיטין (פח ב ד״ה במילתא וכו׳) דשליחותייהו דקמאי עבדינן, ולעולם לא מצינו שליח אחרי מיתת המשלח. וע״כ שרק קבלת רשות דקמאי הוא ולא שליחות ממש. ושליחותייהו קא עבדינן הוא נתינת רשות להדיוטות להורות.
ומעין זה אשכחן בנוגע לקידוש החדש לפי מה שכתב הרמב״ן בסה״מ (עשה קנ״ג) וז״ל בזמן שהיה להם ב״ד הגדול היה הדבר מסור להם והם היו המקדשים החדש והמעברים את השנים לא בית דין אחר מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל ב״ד אחר עמהם כו׳, שבזמן בית המקדש קיים שהיו ב״ד הגדול במקומם ולהם הרשות נתונה מן הכתוב כו׳ לא היה רשות לשום אדם לעבר ולקדש אלא להם או ברשותן כו׳ שהיה להם רשות מכל ישראל והסכמה של כולם, לא שיהיו שאר הסמוכין פסולין לזה, אבל כיון שגלו ובטל כח המשפט מהם שהמקום גורם ואין להם כח אפילו בסנהדרי קטנה לדון דיני נפשות מאותה שעה תהיה הרשות ביד הגדול שבישראל לעבר ולקדש אפילו בחו״ל כו׳ ואם אין בא״י ב״ד של ג׳ סמוכין ולא בח״ל כו׳ באמת שיתבטלו המועדות כו׳ עכ״ל. הרמב״ן קובע שמעיקרא דדינא שלשה סמוכין יכולים לקדש את החודש, אלא כשבי״ד הגדול יושב במקומו בבהמ״ק אין רשות לב״ד של שלשה לקדש את החדש, ומשגלו הסנהדרין הגדול מביהמ״ק שלשה סמוכין מקדשין את החודש מדאורייתא. וביסודו הוא חלות איסור לקדש את החודש כשיש בי״ד הגדול במקומו. ונ״ל דלרמב״ן דיני ממונות כמו הודאות והלוואות דומים לדין קיה״ח - שכשיש ג׳ סמוכים ליכא רשות לבי״ד של הדיוטות לדון בדיני ממונות, ובלי רשות דיניהם אינו דין. ברם כשאין סמיכה - כמו בבבל או בזה״ז - ניתנה רשות לכל בי״ד של ג׳ הדיוטות לדון דשליחותייהו קא עבדינןה.
וזה הטעם שמקבלים גרים בזה״ז. כי אע״פ שמדאורייתא צריכים סמוכים אין זה דין בעצם הכשר הגירות, אלא דין בקבלת הרשות להעמיד ב״ד של גיור. דבמקום שיש סמוכים, כבודם מעכב ג׳ הדיוטות מלשבת בבי״ד כדי לגייר. ואילו בזה״ז שאין לנו סמוכים יש רשות להדיוטות לדון בבי״ד של גירות. שני התירוצים שכתבו התוס׳ והרמב״ן מסכימים שהפסול של הדיוטות הוא משום פגיעה בכבודן של הסמוכים. וממילא בדליכא סמוכים רשאים הדיוטות לשבת בבי״ד של גירות. אלא דפליגי אם המקור לרשות ההדיוטות לגייר במקום שאין סמוכים הוא מגזיה״כ דלדורותיכם או מדין דשליחותייהו קא עבדינן.
ע״פ מהלכו של הרמב״ן נראה שבקנס לא שייך הדין דשליחותייהו כו׳. דשאני קנס מגירות, בקנס ישיבת הב״ד היא כדי לחייב את הקנס, וכמבואר בשיעוריםו דגמר הדין בב״ד הוא המחייב את חיוב הקנס. ואילו בגירות, עיקר ישיבת הבי״ד היא כדי להורות הוראה שהגירות כשרה, וכדי לקיים את מעשה הגירות. וממילא חלוק דין בי״ד של הדיוטות בגירות מדינו בנוגע לחיוב קנס בזה״ז. דבגירות, כיון שעיקר הדין של הבי״ד הוא להורות הוראה ולקיים את הגירות דין הסמוכים חלות דין של כבוד ונטילת רשות, וכדנ״ל ברמב״ן לענין הודאות והלוואות. ובמקום שיש סמוכים יש להם לבדם הרשות להורות ולקיים את הגירות ולא להדיוטות. וממילא במקום שיש סמוכים בי״ד של הדיוטות פסול לגירות. מאידך כשאין סמוכים - כגון בזה״ז - ניתנת רשות אף להדיוטות להורות בדיני גירות. וזהו עיקר הדין דשליחותייהו קא עבדינן - שניתנת רשות להדיוטות להורות, ומאחר שהותר להם להורות דיניהם דין, בדומה לביאור הרמב״ן בנוגע לעשוי אגיטין וב״ד של ג׳ בקידה״ח. לעומת זה בקנס הסמיכה מכשירה את הגברא של הדיין - שרק סמוך יש לו השררה וסמכות לחייב את הנידון בקנס. אבל ההדיוט פסול בגופו לדון דיני קנסות, ואין לו השררה והסמכות לחייב קנסות. ושליחותייהו כו׳ מועילה אליבא דהרמב״ן רק לנתינת הרשות אבל לא להכשיר גברא שפסול בגופו לדון דיני קנסותז.
ועיין ברמב״ם (פי״ג מהל׳ א״ב הל״ו) וז״ל וצריך לטבול בפני שלשה עכ״ל, ומשמע דמעיקרא דדינא שבי״ד של גירות אינם צריכים להיות דיינים סמוכים. וצ״ע, שהרי הרמב״ם פסק בפ״ה מהל׳ סנהדרין
(הל״ח) שאף הודאות והלוואות צריכים סמוכים בא״י, אלא שאפשר להדיוטות לדון בהודאות והלוואות בזה״ז משום דשליחותייהו קא עבדינן, ומ״ש גירות דכשרה לכתחילה בהדיוטות אפילו בא״י ובזמן שיש סמוכים. ואפשר לומר שסברתו היא שבי״ד של גירות אינו בי״ד המורה הוראה שהגירות כשרה אלא דדין הוא שגירות אינה חלה אלא א״כ נתגייר הגר בפני ב״ד. ודומה ב״ד דגירות לעדי קיום בגיטין וקידושין. וחלות סמיכה נוגעת רק לעניני הוראה
ח, וכיון שבי״ד של גירות אינו מורה הוראה כלל הדיינים אינם צריכים להיות סמוכים. ונראה דהצד שסובר שמדין תורה חייב בי״ד של גירות להיות סמוכים סובר שהבי״ד מורה הוראה שהגירות נעשתה כהלכה. א״נ ס״ל שאע״פ שאין הבי״ד מורה הוראה והגירות רק מתקיימת בפניהם, בכל זאת חייב הבי״ד המגייר להיות ראוי להוראה, ורק אז יכולה הגירות להתקיים.
א. ע״ע למעלה בשיעורים (דף עה:) ד״ה ה״מ וכו׳.
ב. עיין עוד בשיעורים לקמן
(דף צא:) ד״ה יש אומד כו׳.
ג. עיין למעלה בשיעורים לתחילת הפרק אות ז ובהערה שם.
ד. עיין בחידושי הר״ן לריש מס׳ סנהדרין שמבואר בהדיא מדבריו כדאיתא בשיעורים הכא.
ה. כוונת רבינו זצ״ל אינה ברורה - האם ר״ל שהמומחין נתנו רשות בפירוש או״ד דמכיון דאין מומחין בבבל ממילא יש רשות מפני דאינה פגיעה בכבודן. וממה דבעינן שכיח וחסרון כיס משמע שהיתה רשות מפורשת ושנתנו רשות דוקא בדברים אלו. אך יתכן שאם אינו שכיח כו׳ יש פגיעה בכבוד המומחין מאחר שאין צורך כ״כ בהדיוטות, מאידך כששכיח כו׳ הרשות חלה מאליה.
ו. עיין לעיל
(דף סה.) בענין קרן כעין שגנב.
ז. מהסוגיא דהכא (פד:) לכאורה משמע שלא אמרי׳ שליחותייהו קא עבדינן בקנס משום שאין בו חסרון כיס. ולפי הביאור דרבינו זצ״ל אין זה טעם בעלמא אלא דכיון שאין הפסד ממון לניזק וחיוב הקנס נעשה ע״י הב״ד לא דמי לנזק דעלמא שהפסד הממון מחייב את המזיק בשעת מעשה הנזק ואין חיובו תלוי בבי״ד. עיין בשיעורים לקמן בשליחותייהו קא עבדינן: שיטת הרמב״ם אותיות ג׳ - ד׳.
ח. רבינו זצ״ל הסביר באריכות בשיעוריו למס׳ סנהדרין דעיקר חלות של סמיכה הוא להסמיך את המוסמך בשם ״רבי״ ולאשווייה חכם מחכמי המסורה. ועי״ז נחשב פסקו לחלות שם הוראה במשפטי התורה ואינו בירור הדין וגילוי מילתא בעלמא. ולכן לרמב״ם (פ״ג ממרים הל״ה) זקן ממרא צ״ל סמוך כדי שהמראתו תהיה חלות של הוראת חכם. עיין לקמן בשיעורים (פד:) ד״ה שליחותייהו קא עבדינן: שיטת הרמב״ם אות א׳.
